שלוות צבעי הזהב, שצבעו את פסגות האנאפורנה, החלו מפנות את מקומן לאדרת החשיכה, שהחלה מצעפת את הכפר מוקטינת.

קול מצהלות הילדים, שעוד שיחקו בסימטאות העיירה התחלף בקריאת האימהות להיכנס פנימה הביתה .

קול מקהלת הפעמונים אותם נושאים שיירות הפרדות , הואץ בשעה שהן נכנסו בשערי העיירה ,למצוא מנוח מעמל היום הארוך והקשה בדרכים .

שקט החל יורד על העיירה וטמפו החיים הדי שוקק שמאפיין את העיירה פינה את מקומות לשקט של שעות הערב .

בסימטאות עוד נראו מספר עולי רגל נושאים מנורות חמאה קטנות , נושאות להבת אש מרקדת ממקדש האש הסמוך המסמן כי השלימו את טקס ההיטהרות המקפיא שלהם וזכו לברכת אלת האש במקדש הסמוך , המבשר להם על ייעודם בחיים .

אלפים רבים של הינדים ובודהיסטים מעפילים בכל שנה ,כל השנה , לעיירה המיוחדת הזו ...

מלבד החיזיון המיוחד שבו בוקעת להבת האש הקדושה מתוך מעיין המים המפכים במקדש אלת האש , מצוין המקום כאחד מהמרכזים האנרגטיים החשובים בעולם ההינדי והבודהיסטי .

אחד המחזות המרהיבים בהם נתקלתי היה קבוצות קבוצות של אנשים המודטים בסמוך למקדש בתקווה לזכות באותה אנרגיה שתפקה בהם דרך צ'אקרת הכתר המצויה בקצה ראשו של האדם .

השילוב של חווית ההיטהרות ולאחריה המדיטאציה יוצר בקרב המתבונן מן הצד תחושה של משהו גדול , שהוא נשגב מבינתנו הרגילה .

הסיבה העיקרית להם מתקבצים בעיירה שכוחת האל הזו המצויה בעמק המוסטאנג , היא התקווה והרצון של כל אחד מהמאמינים , להבין את יעודם בחיים , כך שיוכלו לממשו בחייהם בהצלחה ובכך תפתח דרכם ,אולי להתאחדות עם האור האלוהי וימנע מהם הסבל האנושי החוזר ונשנה בכל פעם שבו מתגלגלת נשמתו של האדם לעולם הנוכחי .

הסבריו של דיפאק המדריך המקומי , המעדכן אותי ברזי האמונה המקומית , העלו בי לא מעט תהיות אודות אחד מסוגיות המפתח בחיים . והיא הכאב בחיינו . מדוע הוא קיים , מהי מטרתו וכיצד אנו יכולים להתמודד עימו בהצלחה בחיינו .

שנים למדונו להימנע מכאב , להחניק אותו , לא להביע אותו , לא להפגין אותו שכן הוא סימן של חולשה ועל כן אין להפגינו בפומביי.

בכלל בכל פעם שבו נזהה מצב שאולי .... בהסתברות ולו גם הקטנה שקיימת שייוצר לנו כאב בחיים , גם אם לא ממשי , אנחנו נעשה הכל כדי להימנע ממנו !!!

בכל פעם בו אנו מתמודדים אם ארועי כאב לסוגיהם ,אנחנו מייד חווים תחןשה של קורבנות ושאלות כמו מדוע זה קורה לי ?צפות ועולות בנו.

אבל למעשה הכאבים הם תמיד שערי הכניסה לשיעורים הגדולים והחשובים, שעלינו ללמוד בנקודת הזמן בהם הם מתחוללים בדרכנו .

הארועים המעצבים בחיינו הכרוכים בכאב , נועדו בסופו של דבר לעזור לנו , להתרפא , להעמיק ולצמוח בחיינו לשלב הבא .

איננו עושים טעויות בחיינו , זה הכל שיעורים !!!

אין צירופי מקרים , בחוויות חיינו !!!

היה מי שהמשיל את החיים לנהר בעל שתי גדות , על האחת נמצא האושר בחיינו ואילו בשניה נמצא את הצער והכאב . בעוברנו בנהר אנחנו מתחככים מדי פעם באחת הגדות , החוכמה האמיתית היא לא להשאר צמודים לאחת הגדות זמן רב מידי !!

בכלל היחידים שאין להם בעיות , צרות כאב , מצויים במקום אחר בכדור הארץ והוא , עמוק באדמה .

החיים כאן כמו בכל מקום בעולם פרושו לדעת להתמודד עם הבעיות , הכאבים הסבל ולראות בהם מנוף לצמיחה התפתחות ולמידה לכל אורך חיינו .

כל אחד מנסיונות חיינו תמיד היו ויהיו הזדמנויות פז לצמוח , לגדול ולזהות את ייחודנו ודרכנו האמיתית בחיים , אם נבחר בכך !!!!

אני נשמע לא פעם מאוד פילוסופי , אך כאב החיים שזכיתי להיות בשעריו מספר פעמים , לימד אותי בכל פעם שמעבר לכאב , לצער היו אלו שיעורי צמיחה חשובים בחיי , אולי החשובים בחיי !!!

לכשנפצעתי , רוסקה עצם הירך ברגלי האחד , העצב הראשי בה נפגע בצורה חמורה והכאב היה כל כך גדול וחזק שמעבר לסף מסויים למדתי שהמוח פשוט מנתק את הכאב ( אני מבין כעת מהו כאב הלידה ).

אני זוכר לא מעט שיעורים שעברתי בהתמודדות עם הפציעה הזו .....

היתה שם אמירה של אחד הרופאים שאמר לי שהוא סבור שלא אוכל לחזור וללכת על שתי רגלי, לאור הפציעה הפציעה הקשה .

החיים מאז למדוני שחוות דעתו של אדם אחד לא חייבת להיות המשך המציאות של חיי ומסעות חיי בהמשך , כמו גם הנוכחי הם הוכחה חיה לכך

בהמשך למדתי ללכת מחדש , למדתי, לבקש עזרה , למדתי לקבל עזרה ולמדתי לחפש תשובה לשאלה מה היתה המטרה של הפציעה הזו בחיי , מה השיעור שהיה בה עבורי בחיי .

היום אני מבין כי הפציעה נועדה להזיז אותי הרחק מהנתיב בו צעדתי אז וקרוב יותר לנתיב בו אני צועד היום , והוא להוביל ולהאיר ליבם של אנשים לגדולתם .

לחיים יש עונות משלהם , אנחנו לעולם לא נשאר בחשכת החורף של חיינו , בהמשך יפציע האביב של חיינו !!!

עלינו לזכור שכל אחד ואחד מאיתנו לא נמצא כאן על כדור הארץ במקרה . כל אחד ואחד מאיתנו מצא כאן למטרה \מטרות מסויימות והמטרה היא לצמוח ולהפוך להר ולא להתכווץ בחיינו למצב של גרגיר חול .

שעת לילה מאוחרת ואני והמצלמה מארחים חברה אחד לשני , צופים בהוד השמים זרועי הכוכבים ואורם הקסום המאיר על פסגות ההרים הסמוכים .

הרים שבכל פעם שאני צופה בהם , מזכירים לי מחדש את המטרות החשובות של חיינו ...

לגדול , לצמוח להפוך להר !!!!

בהביטי בשמים הללו ,אני מבין שזכיתי לחסד של אור בשמי ההימלאיה , כמו גם בחיי.....

לחיי הפסגות הבאות של חיינו .